print

בני אפרת, נתיב האבדון, חורף 2065

אוצרים: דרורית גור אריה, אבשלום סולימן

11/01/2018 - 12/05/2018

עבודותיו של בני אפרת הן מתקפה חריפה על החושים, התודעה והאמונות של הצופה. הן אינן מתחנפות לטעם זה או אחר, ובחירת חומרי הגלם משרתת את העיסוק בסוגיות בוערות ולא בנושאים פנים-אמנותיים. "אמנות עוסקת בחיים, אך זו שלי עוסקת בעצם האפשרות לשרוד, להישאר בחיים" – מפרט אפרת, שמאז 1982 מתארך כל עבודה מעבודותיו בספירה שראשיתה בשנת מותו המשוערת, 2030. בנימה זו, מיצב הווידיאו נתיב האבדון, חורף 2065, שנוצר במיוחד לתערוכה, אופף את הצופים בדימויים מאיימים ורבי-הוד של הרס סביבתי.
מכלול העבודה הרחב והרבגוני שיצר בני אפרת הַחֵל בראשית שנות ה-60, מתאפיין ברוחה החקרנית של האמנות המושגית. אפרת זכה להכרה בינלאומית בזכות מיצגי-ציור על גבי הקרנות של סרטים, שהיו פורצי דרך לזמנם ועסקו בפער בין ייצוג ופעולה, בין חזרה ומחיקה ובין התודעה האנושית והעולם החומרי. פסלי הפילם שלו, ששניים מהם מוצגים בתערוכה, עובדים עם האור כחומר גלם ומדגימים את הפן המשחקי של מחשבת האמנות, כאשר דמות האמן חושפת את כוחות היסוד המַבנים את תפיסת החושים האנושית.
אפרת נוהג להחליף את ארץ מושבו מדי עשור, ועם זאת נותר נוכח-לא-נפקד בנוף האמנות הישראלית. מפנה חריף הסתמן בעבודתו בראשית שנות ה-80, בעקבות מפגש עם מדענים ידועי שם כקרל סייגן ומסעות לרואנדה ולקמבודיה. מאז הוא חוזר ומפנה זרקור אל הקשר בין ההתעמרות האנושית בטבע לבין העוולות המוסריות שמהן סובלים הפרטים החלשים ביותר של המין האנושי, דוגמת סחר בילדים ושימוש רצחני בנשק ובסמים. עם זאת, התערוכה מאירה את מהלכה הרציף והעקבי של אמנותו לאורך יותר מחמישה עשורים, ומראה כיצד הבשיל עיסוקו של אפרת במוגבלות התפיסה האנושית לכדי עמדה אמנותית-מוסרית של מתריע-בשער. עמדה זו – תופעה נדירה בעולם האמנות של העשורים האחרונים – מוכיחה את עצמה כיום כרלוונטית מתמיד.

   

 

עוד על התערוכה