print

התערוכה החקלאית

חקלאות מקומית באמנות עכשווית. אוצרת: טלי תמיר 19.2.2015 - 13.6.2015

נועה רז־מלמד יצרה "תיאטרון צלליות" מסתובב הנע כפרפטום־מובילה, תלוי באוויר, נח על תלמים מרחפים, ומורכב משילוב בין פריטים מארכיון פתח־תקוה לבין פירורי זיכרון משפחתי־ביוגרפי. בהצבה יבלית נבלל סיפורם של החקלאים הדתיים, שייסדו את המושבה פתח־תקוה, עם סיפורם של חלוצי עמק יזרעאל, ממובילי המהפכה הסוציאליסטית והחילונית, שעימם נמנים סבה וסבתהּ של האמנית (שנפגשו ב־1917 במטבח הפועלים במושבה). שני הנראטיבים הללו – שאליהם מצטרף, בסרט האנימציה מלחמת הקטיף, נראטיב שלישי על הפרדסנות הפלסטינית — נטווים סביב שני דימויים מרכזיים: שורש היבלית ("אינג'יל" בערבית) והתפוז: היבלית מואדמת כדם, הופכת לגידים ("ללכת אחריו כמו אחרי גיד בתוך הגוף", כתבה על האינג'יל המשוררת אסתר ראב, בת פתח־תקוה); ואילו התפוז, הנזרק מיד ליד, הופך לאובייקט סמלי המגלם את סכסוך הזהויות. אפריזים של תבליטי גבס לבנים קושרים את המיתוס המתגלגל לציוויליזציה של חקלאות קדומה, כאשר ציטוט מיומן הפרדס של אלעזר ראב — "בעצמי הוצאתי יבלית" — מרחף כמוטו אבוד. תיאטרון הצלליות של רז־מלמד שואל על הפער בין דימוי לבבואה ובין ממשות לאשליה. הוא נוגע במיתולוגיה של ראשית החקלאות וראשית הציונות, וגם במנגנון הצילום הנוצר מאור המוטל על משטח. בין סלעים ואבנים, בעלי חיים ומחרשות, מרחפות גם צלליות הרפאים של א.ד. גורדון, יהושע שטמפפר, אלעזר ראב, יעקב ריז'יק־רז (סבהּ של האמנית) ושרה ריז'יק־רז (סבתהּ). בעבודה שמיטה מזדהרת מלה אחת בודדה מתוך המרחב הכאוטי של הזיכרון: המלה "ש-מ-י-ט-ה", המוקרנת באור על הקיר. ב־2015, שנת שמיטה על פי ההלכה, מציעה רז־מלמד לשמוט ולהרפות ולוותר על תשוקת האדנות והבעלות.