print

התערוכה החקלאית

חקלאות מקומית באמנות עכשווית. אוצרת: טלי תמיר 19.2.2015 - 13.6.2015

תלכידי דליים: דליים, קרקעות ממוינות מהשרון
(חמרה, לס, נזז וחול), בטון, כבלי ברזל ונחושת
הפקה: רננה נוימן
אסיסטנטים: אפרת ליפקין, אבי בן־שושן

"ארון הבקרה" של השעות:
שבעה ערוצי וידיאו
צילום ועריכה: רננה נוימן
צלמת שנייה: שירה טבצ'ניק עוזר
הפקה: מתן אורן

הבית, הקרקע והפרדס: שלושה ערוצי סאונד
מרואיינים: יצחק גוטהילף, אלי ארגמן, עבדאללה עמאש, עודד שלף, נירה עפרוני
מראיינת: רלי דה פריס
עריכת ראיונות: גבריאל קומידי

פסקול: גוסטב מאהלר, "פרידה" מתוך "השיר על הארץ" (1908), בביצוע קתלין פרייר והתזמורת הפילהרמונית של וינה בניצוח ברונו ולטר (1952)
עיבוד סאונד: אסף תלמודי

לד רץ דיגיטלי
טקסט: רלי דה פריס
תכנות ובקרה: שמוליק טוויג

המיצב ספר השעות בנוי כמנגנון אגרו־מכני המסמן מרחב פואטי של יקום חקלאי. בהשראת ספר השעות של הדוכס דה־ברי, שצויר בראשית המאה ה־15 ומתאר את סדרי העולם במונחי מחזור העונות והחקלאות — ספר השעות של רלי דה פריס עוסק בזמן החקלאי הישראלי וניזון מחיבור בין זיכרון ביוגרפי לידע תיאורטי ובין תובנה פילוסופית לתודעה פוליטית. ציר המתח המרכזי של המיצב מתמקד בקיטוב המאפיין את החקלאות הישראלית: בין היסוד הגרביטציוני הנמוך, הפיזיקלי, לבין היסוד העולה כלפי מעלה, הפנטסטי, האידיאולוגי. זהו ציר־מתח חשמלי המחבר בין שמים ואדמה ונבלם במעמקי הקרקע, כמו האֲרקה; הוא קושר בין שבעת היצולים הנטועים בתקרת המוזיאון ומתווים את תצורת "העגלה הגדולה", לבין משקולות הדליים עמוסות האדמה המונחות על הקרקע. בו־בזמן זהו גם ציר מתח רגשי, המסמן את המבט המוביל השמימה ומבטא את חרדת האי־ודאות והפיוט שביחסי החקלאי עם כוחות הטבע הקובעים את גורלו. במקבץ סרטי הווידיאו המוקרנים ב"ארון הבקרה" החולש על המיצב, מסמנת דה פריס, נכדתו של חקלאי ממייסדי כפר יונה שבשרון, שלושה אתרים הקשורים למיתולוגיה החקלאית של משפחתה — בניין בית המשק של "מטעי השרון" העומד ריק ועזוב, הפרדס המעובד על־ידי אביה, והשער — ודרכם היא מדברת על המקום, על האידיאולוגיה ועל הארץ. השיר "פרידה", מתוך מחזור "השיר על הארץ" של גוסטב מאהלר, מלווה את מחזורי הצילום העוקבים אחר שקיעת השמש והתמעטות האור. החשכה מעניינת את דה פריס כפרק זמן שבו האדמה חיה את חייה הסמויים לעצמה, ללא פועלים וללא בעלים, כשהטבע לבדו מנחה אותה. "אני מביטה אל הקרקע הדמומה והמותשת שנוצלה כמצע יציב לכאורה; אני לומדת אותה ובעיקר חושבת אותה כנשאית סבילה של אידיאולוגיה", היא אומרת. המיצב ספר השעות עוסק בשרון המערבי, אזור שאדמותיו הוגדרו כ"אדמות קורסות" בעקבות עקירה גורפת של פרדסים והפיכתם לאתרי נדל"ן. התפוז — "היהלום הציוני", שנוכס לקידום הציונות והפך לסמלה — מופיע בארון הגניזה הניצב מימין; שם הוא מוצג בתפקיד "כדור הארץ", כחלק מסכימה קוסמית, לצד השמש (אשכולית) והירח (לימון) — ופעם נוספת הוא מופיע כקליפה ריקה. סרגלי המדידה של "התחנה לחקר הסחף", שנסגרה ופורקה, מתפקדים כמדדים של אידיאולוגיה שהודרה, נסחפה והתפוגגה.