print

שתי יצירות מהאוסף

יהודית של מרדכי אבניאל שייכת, ככל הנראה, לקבוצת עבודות הפיסול הזעיר שיצר האמן בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, עת שימש כראש המחלקה לפיסול זעיר בבית הספר "בצלאל". זוהי דוגמה פיגורטיבית לאחד התיאורים הרווחים לסצנת יהודית והולופרנס: יהודית אוחזת בידה האחת בחרב, ובאחרת – בראשו הכרות של הולופרנס.
לא במקרה העניק ארז ישראלי לעבודתו את השם אכינכי, הכינוי היווני לחרבו של הולופרנס. ישראלי מבקש להפעיל במוחו של הצופה את הידע ההיסטורי והוויזואלי הנוגע לעריפת ראשו של הולופרנס על ידי יהודית, אך קובר את הסצנה תחת מעטה של בטון כבד ואטום. הצופה נדרש, אם כן, ליצר בדמיונו את דימוי הראש הכרות, נושא שהעסיק את ישראלי בעבר. הסצנה החסומה חושפת קצה של אוהל, שחבליו נמתחים מתוך הבטון הצִדה, לעבר ערֵמת חיילים, ספק עירומים. ישראלי יוצר נקודת מבט חדשה: האוהל, ששימש לפני כן רקע לדמויות שלפניו (יהודית והראש), ועמו החיילים והסוס, שקודם לכן אפשר שכלל לא היינו מבחינים בהם, הופכים עתה להיות מרכז הקומפוזיציה.
האמן היה האחרון שצפה בדימוי שהוטמע, דימוי המתקיים א-פריורי בזיכרון. ישראלי עובד עם הבטון באופן מופשט ומחבר בין המדיום התלת-ממד לבין רפרודוקציית הנייר הדו-ממדית. הפסים של קצה האוהל מתחברים לפיסול באבן, והסצנה המצוירת משמאל תואמת את גודלו של הבטון מימין.
שתי העבודות עוסקות בנושא אחד: יהודית וראשו הכרות של הולופרנס, אולם עבודתו של אבניאל מתמקדת אך ורק במדיום התבליט בעוד עבודתו של ישראלי מקשרת בין ציור לפיסול. זאת ועוד, בעבודתו של אבניאל ניתנת הסצנה במלואה, בעוד שבעבודתו של ישראלי מתבקש הצופה להשלים את הפערים מתוך הרמזים הנמסרים לו.

סיגל קהת-קרינסקי