print

הבור והנהר: הספרים של מיכה אולמן ואביטל גבע

דרורית גור אריה

 "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ".
– תלמוד בבלי, ברכות נה, א

חמישה ספרים יצק מיכה אולמן בברזל ומילא באדמה; חמישה חומשים של אדמת חמרה, שצבעה כצבע הדם (ספרי חול, 2000). אני חושבת על ספרים קדושים ועל מלים גדולות כמו מיתוס והיסטוריה, אך ראשית כל חול: חולין. האדמה כפשוטה. פיסת קרקע וגם תבנית נוף, ומבנה.
חמישה סוגים של גרגירי אדמה שפך אולמן במגירות של ארונית כרטיסיות, שהפכו לבורות בתוך ה"בור" של חלל הפֶּה הנרמז בשם העבודה, פה (2014). ההיגיון הפשוט והיעיל שמכתיב סדר אותיות האלפבית, הופך למעשה אמנות הרוחש בחללה הפנימי של הארונית: צורותיהן של 22 האותיות העבריות נקרצו ונגרעו מתחתית המגירות, בהתייחס למיקום החיתוך בחלל הפה והלוע לצורך ההגייה או הפקת הצליל של כל אות ואות, והנה תיבת תהודה של מלים ואותיות "בצירופיהן ובצירופי-צירופיהן הנפלאים ביותר. יש מלים – הררי אל, ויש מלים – תהום רבה [...], מלים עולות לגדולה ומלים יורדות ונעשות חולין".
על הדשא בור. צורתו צורת האותיות פ"ה וה"א – משחק נוסף בין הפֹּה לפֶּה. פֹּה הפֶּה שותק, תוהו של טרום-שפה, שתיקתם של פיות שלא למדו לדבר איש עם רעהו במרחב המקומי המבוקע.
רחבת הכניסה למוזיאון. ענני חורף משתקפים במי נהר עכורים. ספרים טובעים לצד פרחי מים המנִצים מתוך שמיכת הירוקת והרקב של המים העומדים, כחבצלות מים מתחת לגשר של קלוד מונה. מדפי עץ עמוסים ספרים מטפסים על הקיר הניצב לבריכה, כאורגניזם רב-זרועות המאיים על הספרים השטים בנהר של אביטל גבע, נמלטים על נפשם. כמו בקרב אחרון נצמדת דבוקת ספרים אל הרפסודה. רפסודות המלים תובעות מאתנו לחשוב על דמותה החדשה של ישראל המסוכסכת, על פליטים ועל מרחבים של חופש.
מיכה אולמן ואביטל גבע שולחים ספרים החוצה ומעמתים אותם עם תנאי השחיקה של החוץ. במובן מסוים הם מחזירים אותם אל האדמה. אולמן חופר בחומר הקשה של האדמה, במרבצי ההיסטוריה והזיכרון, מקלף את הקרום עד לשכבות של מטה, אך ממצאיו כולם רִיק. האדמה המוצאת ממקומה מונחת לצד החפירה, ולעתים מוסעת למקום אחר ואז מוחזרת למקומה באופן המותיר את תפרי הפצע. הרִיק או התשליל – מה שאולמן מכנה "הרווח בין השורות" – הוא החומר של פסלי פנטום.
"פעם כתבתי, עכשיו ובימים אחרים / עכשיו הגעתי אל הימים האחרים", קונן יהודה עמיחי בפיכחון על הזמן החולף, על המציאות שהיתה, נחלמה והכזיבה. גבע מותיר את ספריו בשבילי עפר, על פתחי ביוב ובתוך בריכות מים, לצד העננים, הגשם, החלומות והשברים. בגישתו הקונסטרוקטיביסטית-משהו הוא שואל שאלה על חברה שקרסה, שאלה המתנסחת בספרים המתפוררים. גם אולמן מודה ש"הבור יודע לשאול שאלות". כפסָל שהמושגיות אצלו נושקת לרוחניוּת, מחשבותיו על תרבות, היסטוריה ומקומו של האדם במסגרתן בוקעות ממשחק (פעולות גופניות) בצורות היסוד השונות של הספרייה: הבית של ספרים, הכיסא שבבית הספרים, האותיות שבספרים עצמם, ובהתאמה – חפירה, ריקון, שרטוט, הטבעה, יציקה וכיסוי.

* * *
קח שירים ואל תקרא
עשה אלימות בספר הזה:
ירק עליו, מעך אותו
בעט אותו, צבוט אותו.

זרוק את הספר הזה לים
לראות אם הוא יודע לשחות.
שים אותו על אש הגז
לראות אם הוא עמיד באש.
מסמר אותו, נסר אותו
לראות אם יש לו התנגדות:

הספר הזה הוא סמרטוט של נייר
ואותיות כמו זבובים, ואילו אתה
סמרטוט בשר, אוכל עפר וזב דמים,
בוהה עליו נים ולא נים.

דומה כי ההתעמרות באותו "סמרטוט של נייר" שתובע המשורר מאיר ויזלטיר – מעשה המוריד את השיר מגבהי הרוח אל החיים הארציים – אכן מתקיימת ביחסו של אביטל גבע לספר. הוא מקרקע את הקפסולה הזאת של הציוויליזציה, ההיסטוריה, הגניוס האנושי; מדגיש עד כמה הספר הוא ישות פיזית מתכלה. גבע יוצק ספרים בבטון המדביק את הלבֵנים אלה לאלה, ולמראֶה הקיר שלו אי-אפשר שלא לחשוב על ספרים כאבני הפינה של התרבות היהודית. גבע נותן להם להתעפש, להירקב, להישאב בחזרה אל מחזור החיים האורגני כמצע לעובש ופטריות.
כמטריאליסט, לפעולות המושגיות של גבע יש הרבה מן המשותף עם העבודה החקלאית. בניסוי הספרים בנוף – שביצע ב-1972 במסגרת "פרויקט מצר-מסר" לצד אולמן, דב אור-נר, משה גרשוני, יחזקאל ירדני, אפרת נתן ואמנים נוספים – שימשו אותו הספרים כחומר גלם או כתוצר חקלאי ממש. בתערוכה מוצג גם תיעוד מצולם של פעולה זו, שבה נפרקו ערימות של ספרים (ממכולות מִחזור) לתוך אבוסי בקר גדולים בגבול שבין שטחי העיבוד החקלאי של קיבוץ מצר לבין הכפר הערבי מסר, ונראו כערימות חציר או דשן, שחקלאים פורקים בשדה ואחר כך מפזרים כדי לטייב את האדמה. גבע שואל בכך שאלה פשוטה: האם ספרים, תמצית וסמל לתנובת התרבות, יכולים לשמש דשן תרבותי וחברתי? האם, כאשר פורקים אותם בשטח כמצבורי דשן, הם יניעו תהליכי חִיברוּת ויכינו את הקרקע לאינטראקציה בין מגזרים וקבוצות – במקרה הנדון יהודים מהקיבוץ וערבים מהכפר הסמוך?
בפועל, העוברים-ושבים בסביבה החלו לנבור במצבורי הספרים, שעד מהרה החלו להתפזר על פני השטח ביוצרם תוואי-דרכים סתורים, כמו-אנטרופיים, ששיוו לאזור מראה פוסט-אפוקליפטי שלאחר התפוררות הציוויליזציה. ואם שם, בין הקיבוץ לכפר הערבי, נדמו מצבורי הספרים שיצאו משימוש לערימות מתים לאחר אסון טבע – עתה מונחים ספרים על אבנים בגן שבחזית המוזיאון, ערימות-ערימות, כמו פסלים המבקשים לקום לתחייה בעודם שוקעים מטה-מטה אל תוך הקרקע כדשן אורגני שיאפשר את צמיחת התרבות הבאה. ומאחר שגבע מתעניין תמיד בסינרגיה בין מערכות חיים ותרבות ברמה הביולוגית-אקולוגית (שהרי תרבות ותרבית גם יחד נאגדות במלה האנגלית האחת culture) – נשאלת השאלה אם ברגע שספרים מוּצאים ממחסניהם אל אוויר העולם ומונחים בשטח ציבורי, אכן נוצרת חברה אחרת. כשגבע מגדל ספרים – ממש כשם שהוא מטפח דגים, אצות מיקרוסקופיות או חיטה המונבטת על מצעי קלקר – הוא מצביע על אפשרויות של דו-קיום בר-קיימא.
לספרים בנהר עמוק, אלוהים הגיע גבע עם רעיון הבריכה שהוא מגלגל מהחממה האקולוגית שלו בקיבוצו עין-שמר. הוא מניח ספרים בבריכה רדודה של מים מתוקים, שבמהלך התערוכה הופכת אט-אט לשלולית של מים עומדים ירוקים, רוחשי חיים ובו-בזמן עבשים. המהלך מבקש לבעוט במגדלי השן של החברה, שהרי בעצם ההחלטה לערוך "ניסויים" חברתיים בספרים מהדהד חילול של קדושת הספר והתרבות האנושית. השתקפות הספרים במים יוצרת תחושה של ירידה לבטן האדמה – אך האם שם הם שואבים ממנה דבר-מה או רק מטמינים בה שפכים?
"שעה שערכי הרוח מצויים בסכנה", אומר לי גבע, ספרים "מייצגים את התרבות הזקוקה להצלה". בחברה המתפרקת ממטעניה וממשאביה התרבותיים והמוסריים, הספרים שבהם הוא "מתעלל" עשויים להיקרא כשארית הפליטה, קפסולות זמן המשמרות משהו רגע לפני שייעלם. ה"נהר" של גבע לקוח משיר עם אפרו-אמריקאי נושן, ששרים עבדים על גדותיו בתקווה לחופש. בגרסתו של גבע חוצה הנהר את גן המוזיאון, מסמן נתיב של חלום, יעד לא ידוע שאליו אנחנו חותרים על הרפסודות. האם זה נהר הירדן נכון ל-2015? בריכה של מים עומדים או מצע להתחדשות של חיים? כיצד נראית תקוות הארץ מובטחת כשפניה משתקפות במים הסוערים של האקטואליה?

* * *
יומנים נשרפים ו"אותיות פורחות" הם תיאורים הולמים לספרים ולאותיות של מיכה אולמן: עוד ועוד נקבים במרחב, עוד חללים שהם לפעמים קטקומבות, בונקרים, שוחות, או פשוט פצעים בשדה, פתוחים או מכוסים. בזיקה לרוח הקבלה, אולמן נע בין החסר למלא ובין שבירה לצמצום לשם תיקון ובריאה מחדש. חפירת הבורות אינה בהכרח מעשה של הצפּנה או קבורה. אולמן מגרד עד מתחת לעור כדי להוציא דבר-מה החוצה מתוך הבור.
בכיכר בבל בברלין פער אולמן חלל וכלא אוויר בחדר שנעטף מדפים, שותקים וריקים ממִלים (הספרייה, 1995-96). אפשר לפסוע על המכסה השקוף של ה"פסל" הזה כמו על סף תהום, להציץ פנימה אל החדר התת-קרקעי המואר באור ניאון ומהווה אנדרטה ל-20 אלף הספרים שהועלו שם באש באביב 1933 – אך למטה ופנימה אי-אפשר לרדת. בשעת בין-ערביים, כששמי גרמניה נוגעים בתקרת הזכוכית של הבור, אפשר לדמיין להבות עשן עולות מבפנים. אינני יכולה להימנע מלראות בעבודות פיזור החול של אולמן, מן השנים האחרונות, מחווה גופנית של פיזור אפר, שכמו היה לאדמת חמרה טחונה עד דק. נרצה או לא נרצה, אקט של פיזור אפר מהדהד מעלה על הדעת תלי אפר המסמנים את מקום מותם של מאות-אלפים, שלא נקברו באדמה אלא "זכו" לקבורת-שמים בהתאבכם מעלה בעשן הקרמטוריום.
הבור שנחפר בגן המוזיאון דווקא פתוח לאוויר ולאור, ורק הצל של צמרות העצים מלטף את הכיב הכואב בצורת האותיות פ"א וה"א. גשם של ראשית החורף כבר הותיר בו שלולית עכורה – ולידו ערימת האדמה שהוּצאה משם, קרובה לספר בעצם היותה חומר המגלם רוח. זהו חומר חי המשתנה לאור השמש ובתהפוכות האקלים, שכן רוחות הצפון – שכנגדן הציב אולמן את הבור – ינגסו עם הזמן בפני הבור ובגופו פנימה. ספר חפור? בור ה"מלא רִיק"? אולי אחדות סדוקה של זכר ונקבה, בין החיתוך האלים של החדירה לקרבי האדמה לבין הערימה ההיולית, הרכה והחושנית שנדלתה מתוכה. הערימה והבור, שלפעמים אולמן מדמה אותו לרחם, מכילים שניהם את חומרי הפ"א והה"א, והוצאת האדמה ממקומה יוצרת "מתח של ניתוק וגעגוע של החומר לחזור למקומו".
משך הוצאת האדמה מהבור משול לדידו של אולמן לראשיתו של תהליך הדיבור, ההתחלה של הפקת הצליל מן הפה ברגע שלפני חיתוכו להברות ברורות. הפעולה הפיזית הזאת היא גם אקט פואטי, כמעט נגיעה במעשה הבריאה שבין מעלה ומטה, שמים וארץ. הבור, שמידתו מידת אדם בריבוע, מכונן משטר ראייה שבין הגוף העומד לגוף השוכב. המערך השלם ממחיש את מצב האדם, הניצב נוכח הבור, תודעת החיים ואימת המוות, הטבע והתרבות, והם מהדהדים את תחושת ה"כאן, הנני כאן", שבארנט ניומן צר בפסלי המקום שלו – יחסי מקום-גוף שאת כלליהם גזר מוריס מרלו-פונטי במלים "אם אין גוף, לא יכול להיות חלל".
"אני אדם חופר", מצהיר אולמן. 45 שנים הוא חופר באדמה, פעולה שהיתה בשבילו לפעולה של "קריאה". לפיענוח הבור החדש שחפר – בור-מלה, ופסל האותיות הראשון של אולמן בחוצות – יש להבין את המהלך ארוך השנים של חפירת הבורות עד הגיעם לגוף, לפה ולשפה, ועימם הקשר בין האדם לספר ובין הגוף לרוח.
ב"פרויקט מצר-מסר" (1972) חפר אולמן שניים מהבורות הראשונים שלו – אחד בכפר הערבי מסר והשני בקיבוץ מצר. אז החליף את אדמת שני הבורות, כך שהבור בכפר מסר התמלא באדמה מקיבוץ מצר ולהיפך. העבודה תוארה מאז כפעולה להעלאת המודעות להשלכות הפוליטיות, הדתיות והלאומיות השונות של האדמה כערך, כאשר, בסופו של דבר, זו אותה האדמה. מעניין לחשוב על מחווה זו ביחס לפעולת הספרים של גבע באותו פרויקט. שתיהן מצביעות על דבר-מה פשוט למדי ומהוות ביטוי לאמונה (נאיבית או לא) בכוחה של האמנות כמכשיר של פעולה בחברה.
אולמן המשיך לחפור בורות. ב-1975 יצר את בור מדרגות, וב-1980 הסיע אדמה לביינאלה בוונציה (יחד עם משה גרשוני), שם חפר בורות פעורים שבהם שוקעו כסאות בוץ. הבורות שחפר בהמשך הדרך נעשו אט-אט מובְנים יותר וספחו רבדים קיומיים וחברתיים נוספים. כאלה הם בור הספרייה בברלין (1995), שמטענו המטאפורי המוסף כבד במיוחד, וזה שבעבודה יום השוויון (2009), שבה כלא שמים בבור-קבר תוך משחק בין חשיפות משתנות של אור וצל. האדמה האדומה חוזרת אף היא בהתמדה בעבודתו, הַחל ברישומיו המוקדמים ועד למיצבים מן הזמן האחרון, שבהם זרה חול על ספרים (יום חול, 2011) ועל אנשים בטקס חתונה מאולתרת (המיצג חתונה, 2011), ואז השאיר ושימר את העקבות שהטביעו הספרים או האנשים בחול, כבטכניקת צילום ראשונית הרושמת חללים ריקים.
אצל אולמן צריך תמיד לחשוב על ישות נוספת, נעדרת, שאין לה ייצוג חומרי. אולמן מפסל נוכחויות בלי לגלם אותן ישירות. פעולות פשוטות, יומיומיות או הכרחיות בחומרים הפשוטים מרמזות על משמעותם העמוקה יותר: "בור הוא אדמה שמקיפה רִיק באותה מידה שהוא רִיק הנוצר מחוסר באדמה. והרִיק הזה מתחבר לשמים, מתחבר ליקום כולו". בבורותיו, שהם תבניות ריקות לגופים אנושיים ולספרים, הקצוות מתגלעים לא רק בין האדם לסביבתו ואמונותיו אך גם בתוך האדם עצמו, בחומר וברוח המהווים את לשד עצמוּתו.
דימויים מרומזים של גוף נעדר שכיחים במסורת האמנות המושגית בישראל, שבה הדימוי "לעולם חמקמק ולעולם מבקש הגדרה מחודשת", נשען על נקודת מוצא שבה "השפה היא לשון האלוהים", כזו שלא נועדה רק לשאת מסר אלא "היא המסר עצמו". פסליו של אולמן לוקחים את רמזי הנוכחות האלוהית שבאדם שלב אחד הלאה מתוך החיבור לשפה, שבעיני אולמן "קשורה לרִיק שבתוך הבור". עוד הוא אומר ש"תכולת הבור אינה חומר אלא רוח. החלל בתוך הבור הוא החלל בין אנשים. אם מביטים באנשים משוחחים, אפשר לראות שהדיאלוג הוא בעצם פעולה פיסולית באוויר".
סוד זה, הקרוי בפי אולמן "פיסול באוויר", מחולל עולם שלם, אפוף מסתורין, בארונית הכרטיסיות המוצגת בחלל המוזיאון. בהחלט ייתכן שהעבודה מול הספרייה הלאומית, שיזמה את הפרויקט, יצרה חיבור לרעיונות שמעניינים את אולמן זה שנים – והתוצאה היא תיבת קול מושגית, הרוחשת ב-22 אותיות האלפבית העברי ובאינספור האפשרויות שמציעים הצירופים ביניהן. מגירות הארונית היו לגוף המארגן את האזורים השונים בחלל הפה וקושר אותם לאיכויות הרוח שבכושר הדיבור, הגיית האותיות, צירוף המלים ויצירת שפה הבוראת עולם. האותיות המתגוששות בחללי המגירות, כמו הגה המתהווה בבור הפה, מאורגנות על פי המיקום של חיתוך הגייתן בחלל הפה והגרון, החל בפנימי ביותר ועד לחיצוני שבהם (לוע, לשון, חך, שיניים, שפתיים). גם כאן, בדומה לבור החפור בחוץ, מומחז החלל הפיזי כמטאפורה לניגודים המתחוללים באדם כיצור שהוא בעת ובעונה אחת גוף (חומרי וארצי) ומנגד גם רוח (עם במרחב הפרטי ואם במרחב החברתי). פה ממקמת את הבור – שעד עתה נשמר באדמה (גם כאשר היה לספרייה ריקה בברלין) – בגוף. הבורות הקודמים היו למגירות שהם חללי פה, המכילים שפה ומרמזים הפיזי והמטאפיזי האגודים יחד בסימן הלשוני. השפה הנדברת בתוך מגירות הארונית הזאת היא כשיח המתקיים בסתר, כשל אדם המדבר עם עצמו. עם פתיחת המגירות – נפתח גם השיח הפנימי הזה ומגלה את קשרי הפְּנים-חוץ של התרבות האנושית, את מורכבות הקיום.
בין השיח הפנימי של אולמן לאלגוריה התרבותית-פוליטית של גבע, שני האמנים הוותיקים משקיפים על החברה בישראל מעמדה של ותיקי השבט. הם קורצים, מטביעים וקוברים מלים עבריות – אם בבריכה שהיא משל על נהר שהוא גם חלום, ואם בבור שהוא מחשבה על גוף במחוזות התווך שבין האדמה לבין אותיות של אור הפורחות באוויר.

 1 חיים נחמן ביאליק, "גילוי וכיסוי בלשון", ראו: http://benyehuda.org/bialik/article02.html.
2. יהודה עמיחי, "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות", פתוח סגור פתוח (תל-אביב: שוקן, 1998).
3. מאיר ויזלטיר, "קח", קח (תל-אביב: ספרי סימן קריאה, 1973).
4. תלמוד בבלי, עבודה זרה יח, א.
5. מיכה אולמן, "בזכות הטיח", בתוך: אמילי בילסקי ואביגדור שנאן (עורכים), שבר ותיקון בהגות, באמנות, בחברה (ירושלים: קרן עדי, 2010), עמ' 22.
6. Maurice Merleau-Ponty, Phenomenology of Perception [1945], trans. Colin Smith (London & New York: Routlege, 2003), p. 117
7. אצל מיה שטיין, "חופר בורות, עושה חתונות: ראיון עם מיכה אולמן" (2013);
www.israelilifeusa.com/celebs/3862
8. אירנה גורדון, קט. הגוף החסר: דימויי גוף בין יהדות לנצרות בעבודתם של שמונה אמנים ישראלים (תל-אביב: בית התפוצות, 2012).
9. יוסף דן, "לשון אלוהית, לשון אנושית והבעה אמנותית", בתוך: גדעון עפרת (עורך), במרתפי הספרייה הלאומית (הביתן הישראלי לביינאלה בוונציה, 1995), עמ' 121-115.
10. ראו אצל שטיין, לעיל הערה 7, שם.