רצף: מיצבים בעקבות אוסף המוזאון הרואיקה

התערוכה מבקשת להפנות זרקור מתווך ופרשני אל מושג הגבורה, אל ערך ההנצחה ואל זיכרון הלוחמים. שתי אמניות צעירות, אביטל כנעני ואלונה רודה, בנות דור שלישי להתיישבות הציונית החקלאית, מתמודדות עם ייצוגו של ארכיטיפ ההרואיות המקומי ביצירות מתוך האוסף. כנעני מתכתבת עם קירות הפסיפס של מרדכי גומפל, המנציחים פועלים/לוחמים;
רודה מתייחסת לפסלי ברונזה של דמויות חלוצים מאת זאב בן צבי ויהושע יושפן ולפסל יזכור של צבי אלדובי. ייצוגו הוויזואלי והערכי של אתוס הגבריות הציוני – הצבר הלוחם וגואל הקרקע – ששאב השראה מן האמנות המודרניסטית המגויסת, מעורר אצל שתי האמניות מבט ציני מפוכח לצד היקסמות מן הדימוי האדיר. באמצעות אסטרטגיה של פירוק ובניה מחדש מבודדת כל אחת מהן את הדימוי ההרואי לכדי מוטיב פורמליסטי, שבתהליך התרוקנותו, פותח פתח לנרטיב חדש.
מיצב התקרה של אביטל כנעני, תלוי, מרחף כעננה, על רקע הפסיפסים של גומפל, סמוך לחלל ההנצחה בית יד לבנים. עבודת הפיסול הידנית בכפיסי עץ, פרי עבודת כפיים עמלנית, המאפיינת את השפה של כנעני, עולה בקנה אחד עם טכניקת הפסיפס ועם עקרונות מינימליסטיים הנקשרים לאופני רישום מופשטים. העבודה מדמה צללית של תמונת נוף עילי שניכרת בה תחושת איום ותוקפנות. הדימויים – נשר, שמיים, קרני שמש, מגולמים בכפיסי עץ מחוספסים המאזכרים אדמת טרשים, ומתקשרים לעיסוק בחלוציות, שכול וגבורה. העבודה נעה בין תחושת ריחוף וקלילות שהיא מייצרת בחלל לבין עוצמה ותוקפנות הניתזות מכפיסי העץ המתפרצים למרחב ומאיימים ליפול. המחשבה על הרואיות מתורגמת אצל כנעני לתחושת אי נוחות מאיימת ומעיקה המחלחלת בחלל. מושג הגבורה כחלק מהאתוס הקולקטיבי הישראלי, נטען במשמעות של כובד ללא נשוא ונקשר לתחושות של פחד וכאב.
בחלל גלריית האוסף יצרה אלונה רודה אתר הנצחה אפלולי, במרכזו מוצבים פסלי הברונזה המסיביים מאוסף המוזאון על מבנה סמי-ארכיטקטוני נוסח הקונסטרוקטיביזם הרוסי. באמצעים בימתיים המשלבים אור, עשן וסאונד ושאובים מתרבות המועדונים, היא מעמתת את הנצחי והנשגב עם ערכים של קאמפ וטראש ומעלה את השאלה בדבר הפער שבין נוכחות הגיבור בפיסול המיתי לבין הפיכתו לרקוויזיט במפגן צלליות דרמטי. הסילואטות האורקוליות של רודה מטשטשות את חומריות הפסלים המודרניסטיים של דמויות החלוצים "יפי הבלורית והתואר" המיתיים, ומפנות זרקורים לצופה.
ההאדרה והדרמטיזציה מייצרות חוויית העצמה פולחנית שבמרכזה ניצב הגיבור – לא זה המפוסל, אלא דווקא הצופה המסתנוור, המתבונן בה כסומא. ההאזנה למילות השיר Bird of Prey של ג'ים מוריסון שקטע ממנו נשמע ברקע, חושפת זיקה בין עוצמת מעופו של העוף הדורס, המוכרת מהחלל הסמוך, לבין ההשתוקקות לחידלון, מחזקת את הקשר בין הרואיות למוות ובולטת אל מול שתיקתו הרועמת של מתחם ההנצחה הסמוך.
הרואיקה היא התערוכה הראשונה מתוך 'רצף' – סדרת תערוכות חדשה, המבקשת לשפוך אור על אוסף מוזאון פתח תקוה לאמנות מנקודת מבט עכשווית. כל תערוכה תהווה מצע במסגרתו יוזמנו אמנים עכשוויים ליצור מיצבים מותאמי-מקום (site-specific), שיתייחסו ליצירות מתוך האוסף, תוך בחינת נושא הנגזר ממנו.